עדות מס : 183

קיבלנו מודיעין על מחבלת שנמצאת בדרך לאזור

גדוד 202, צנחנים

לאורך כל מבצע עופרת יצוקה, בכל יום בשעה מסוימת, היה נוהל 'מסדרון הומניטרי'. זאת אומרת שאנחנו, כחיילים, מפנים דרך מסוימת שידועה לכל התושבים, שבה הם יכולים לעבור בבטחה. להעביר אמבולנסים, להעביר רכבים, מזון, מים, כל זה במטרה לתת לאוכלוסייה האזרחית זמן להתאושש ולהתארגן. זה משהו שהיה מסודר ומוכר ונעשה על ידינו כל יום. באחד הימים, הייתי הקצין המפקח על המסדרון וקיבלנו מודיעין על אישה מחבלת שנמצאת בדרך לאזור. סוג כזה של מידע מדויק וקונקרטי הוא גם מאד אמין. באותו זמן המסדרון ההומניטרי היה פתוח ועברו בו נשים, מבוגרים וילדים. הבנתי שבמצב הנוכחי יהיה קשה מאד לאתר ולזהות את אותה האישה המחבלת.

עמדה בפני דילמה. מצד אחד, האם להשאיר את המעבר פתוח בידיעה שאם אני מאפשר את המשך המעבר החופשי, האישה הזו יכולה להגיע ולהתפוצץ ביתר קלות. מצד שני, כקצין האחראי בשטח, כמפקד בצה"ל, יש בי את הרצון לתת לאוכלוסייה האזרחית זמן להתאושש ואת המקום להתארגן כי אני מאד מאמין שהדבר הזה הוא מוסרי ונכון.

זו דילמה לא פשוטה ובאופן טבעי כל החלטה שהייתי מקבל הייתה גם מקובלת על הדרגים הגבוהים שמעלי. לבסוף החלטתי להשאיר את המעבר פתוח כי האמנתי שאמנם אנחנו במצב מלחמה, אבל יש מקום לתת לאזרחים הלא מעורבים את הזמן להתאושש ולהתארגן לקראת הבאות, על אף כל הקשיים. כמובן שלא התעלמתי מהמודיעין, עיביתי את העמדות והבאתי עוד חיילים לגזרה כדי שיתצפתו ויחפשו נשים חשודות.