עדות מס : 162

ממש בונקר בתוך מסגד

גדוד 202, צנחנים

לאורך כל מבצע עופרת יצוקה, כחלק מהפעילות בשטח, אני והחיילים שלי עברנו מדלת לדלת, מבית לבית, על פי מודיעין מדויק וחיפשנו אמצעי לחימה, מטענים, מוקשים. המקומות בהם מצאתי אמצעי לחימה הם הזויים. אלה מקומות שלא אמורים להיות בהם אמצעי לחימה. אלה מקומות שילדים משחקים בהם, מקומות שאנשים עובדים בהם. אתן מספר דוגמאות: מוקשים בין מזרונים בחדר שינה, מטעני חבלה מתחת למיטות, גני ילדים מלאים בחומרי נפץ ובטילים, מסגד בו גילינו אמצעי לחימה – ממש בונקר בתוך מסגד. כל אלה הם דברים הזויים בעיניי ולא מתקבלים על הדעת. חמאס ידע היטב שאנחנו בשום אופן לא נפגע במקומות האלה ואפילו לא ניכנס אליהם ולכן ניצל עובדה זו בשביל להסתיר את האנשים והמחבלים שלו ובשביל להחביא חומרי נפץ וטילים.
בתחילת הלחימה, באופן חד משמעי, לא ירינו על גני ילדים, מסגדים, מתקנים של האו"ם ועל שום דבר שהוא בין-לאומי, חינוכי או אזרחי. אחרי כמה ימי לחימה, כשהבנו שיש במקומות הללו אמצעי חבלה, טילים ורקטות התחלנו להיכנס למקומות האלה ומצאנו את אמצעי הלחימה שהוחבאו בהם. בשבוע השני של הלחימה, כשראינו והבנו שהחמאס, כשיטה, מנצל את האיפוק שלנו, התחלנו ליזום והתחלנו לתקוף את המקומות באופן ישיר וגם על ידי חיל האוויר. הבנו שאם החמאס משתמש במבנים האזרחיים באופן ציני אז מבחינתנו הם מטרות לגיטימיות ורלוונטיות. בעיני, ההחלטה להשיב אש גם למקומות כאלה הצילה חיים של הרבה חיילים בשטח וכן חיים של אזרחים אליהם כוונו אותם משגרים וטילים.