עדות מס : 163

הם הבינו שאנחנו מתקרבים ופשוט ברחו עם האמבולנס

אנחנו נערכים לכניסה לבית עם חמושים, כי אנחנו יודעים שיש בבית הזה חמושים - אנחנו רואים אמבולנס שיוצא במהירות מהבית וממשיך הלאה.

האירוע שעליו אני מדבר אירע בשנת 2002, במבצע חומת מגן בו שירתי כלוחם בסדיר ביחידת אגוז. המשימה שלנו הייתה להיכנס למוקעטה, שזה בעצם מרכז השלטון של יאסר ערפאת באותם זמנים ברמאללה. הגענו לבית אל, ומשם התחלנו בהליכה יחד עם כוחות נוספים. המטרה שלנו הייתה לתפוס בניין גבוה ליד המוקעטה.

היה לילה, ברד וגשם, מזג אוויר מאד לא סימפטי, ולקח הרבה מאד זמן, הליכה מאד ארוכה. איתרנו את הבית, הגענו לפאתי העיר ותצפיתנים שלנו מזהים שיש תנועה בבית, שיש שם אנשים חמושים. היינו אמורים לתפוס בית מסוים, והפלוגה שאתנו את הבית הסמוך. הם נכנסו לפנינו, באש, ואנחנו היינו אמורים לחכות שיתנו לנו את האות לפני שאנחנו נכנסים בכדי שלא יהיה דו"צ (ירי של כוחותינו על כוחותינו). בזמן הזה, שבו אנחנו מחכים להיכנס לבית אנחנו נערכים לכניסה לבית עם חמושים, כי אנחנו יודעים שיש בבית הזה חמושים – אנחנו רואים אמבולנס שיוצא במהירות מהבית וממשיך הלאה.

כשנכנסנו בסוף לבית, הבית היה ריק והיה אפשר לראות שזה בית שעזבו אותו כמו שהוא, אפילו היה עדיין קפה חם על הגז. לא היה בו אף אחד, למרות שלפני כן זוהו בו בוודאות חמושים. לאחר מכן, כשעשינו סריקות בבית, איתרנו שם תחמושת רבה ואפודים, הבית הזה לא היה סטרילי. זאת אומרת שהיה ברור לנו שיש שם עמדה של חמושים שקרובה מאד למוקטעה, באזור אסטרטגי, וברור לנו שהם ניצלו בצורה צינית את האמבולנס, שזה משהו שאנו לא היינו יורים עליו, רק מהספק. כך הם ברחו והצילו את עצמם כשהבינו שסוגרים עליהם, הם הבינו שאנחנו מתקרבים ופשוט ברחו עם האמבולנס.