עדות מס : 109

קילומטר ממני אני מזהה קבוצה של אנשים מתעסקים באדמה

גדוד 202, צנחנים

שישה ימים אחרי תחילת המבצע, אני בשכונה מסוימת ברצועה, מתצפת ממבנה בשטח שהוא שטח
מלחמה. מה זה אומר? שהצבא השליך כרוזים, התריע לתושבים, עשה שיחות טלפון, שידר ברדיו
ובעצם אמר לכל התושבים באותה שכונה בכל דרך שניתן, שצה"ל הולך להיכנס לשם וכל אזרח צריך
להתפנות לאזור בטוח. מבחינתי, כמפקד בשטח וכחייל, כל מי שנמצא באזור הזה יודע שאני שם וזה
אומר שכל מי שבאזור הזה הוא פוטנציאלית עבורי מחבל, אויב שרוצה לפגוע בי.
אני באחד המבנים, עם ערכה של משגר טילי גיל, שזה טיל שאמור להיות משוגר לעבר האויב
ממרחקים מאד ארוכים, אני מתצפת ובמרחק של משהו כמו קילומטר ממני אני מזהה קבוצה של
אנשים שמתעסקים באדמה. הם מסתובבים באזור שלא אמור להסתובב בו אף אחד. לי, על פי
הוראות הפתיחה באש, יש את האישור לבצע ירי, הרתעתי לפחות, כי האנשים האלה יודעים שאני
נמצא שם ומבחינתי, עוד דקה או שתיים, או עוד שעה, הם יוכלו לעשות משהו שיפגע בי, לשגר עלי
טיל, להפעיל מטען, לתקוף אותי ואת החיילים שלי.
חיכינו עשרים דקות כדי לברר האם באמת מדובר באויב, ואחרי עשרים דקות ראינו פתאום
קבוצה של אזרחים מסתובבים סביבם. ילדים, נערים, שהולכים סביבם ומקיפים אותם. מהרגע
הזה – לי היה ברור שאני לא הולך לבצע ירי כי דבר ראשון, אני לא רוצה לסכן את הילדים האלה,
אני לא יודע מי הם, אני לא יודע מה הם עושים שם. דבר שני, הסיטואציה לא הייתה ברורה. לא
הבחנתי בנשק או במשהו שאמור לאיים עלי. אני אעשה הכל כדי לוודא שמי שאני יורה עליו הוא
באמת אויב.

אני לא יודע בוודאות אם הם היו אויב או לא, אבל באותו רגע, בשטח, קיבלתי החלטה לא לירות כדי
למנוע מצב שאני הורג או פוצע אזרחים חפים מפשע.