עדות מס : 66

זיהינו מי ירה ולא יכולנו לירות חזרה

גדוד 74, חטיבה 188, שריון

באוגוסט 2010 אני מפקד מחלקת טנקים בגבול לבנון בחטיבה 188 של חיל השריון. במסגרת התפקיד
שלי היו תחת פיקודי שלושה טנקים והמשימות שלנו בעצם היו להיות בקרבת גדר המערכת עם
לבנון ולוודא שאף אחד לא חוצה את הגבול משטח לבנון לשטח ישראל. יש איזשהו שטח גם מעבר
לגדר, לכיוון לבנון, שהוא שטח ישראלי, קוראים לזה "מובלעת", שם עדיין זה שטח ישראל. אנחנו,
כשיצרנו את הגבול, פשוט לקחנו כמה מטרים לכיוון שלנו לפי שיקולים כאלה ואחרים.
מאותו שטח, שהוא שטח ישראל אבל מחוץ לגדר, צמח עץ שנשען על הגדר ופשוט יצר כל מיני חיוויים
שנתנו לנו התרעות כאילו יש מישהו עכשיו שמטפס על הגדר והיה צורך להוריד את העץ הזה, עבודה
מאד פשוטה. אבל בגלל שיש איומים ובגלל שהגבול הזה הוא לא בדיוק גבול של שלום אני מקבל
טלפון מהמ"פ שלי במוצאי שבת, והוא אומר לי יש איזשהו עץ שצריך לחתוך, לא משהו מסובך.
אנחנו צריכים לאבטח את זה והמשימה שלך כמפקד מחלקת הטנקים, היא לאבטח ולראות שאם
באמת, חס וחלילה, מישהו מנסה לתקוף את אותו כוח שחותך את העץ, אנחנו משיבים באש. כמובן
שניתנו לנו הוראות מאד מאד ברורות, בסוף מדובר על מרחב שמלא באוכלוסייה אזרחית. הכפר אל-
עדייסה הוא כפר סמוך גדר ובמרחק עשרות מטרים מהגדר ישנם בתים של אזרחים וזה עניין מאד
רגיש, כי אנחנו יודעים שבאזרחים אנחנו לא פוגעים ויהי מה. אלה בעצם ההנחיות שקיבלנו במסגרת
הוראות הפתיחה באש הרגילות של הצבא – לא יורים למקום שבו מסכנים אזרחים.
בשעה 7 בבוקר עברנו את כל התדריכים ובמקביל הצבא מודיע לאו"ם שאנחנו הולכים לצאת למבצע
הזה. האו"ם מודיע לצבא לבנון ומעבירים בקשה בחזרה לצה"ל לדחות את המבצע כדי לאפשר להם
להיערך.
אפשר לשאול איזו היערכות צריכה להיות להם, אבל זה לא משנה וכמובן שצה"ל מסכים, המבצע
נדחה בשעתיים. בסוף, בדיעבד התברר שהשעתיים האלה, ההיערכות שהם ביקשו היא היערכות
שהייתה עוינת כלפינו, כי עוד לפני שהטרקטור יורד לגדר ואנחנו כבר נערכנו בעמדות האבטחה שלנו,
אנחנו רואים ממש, אולי 20 מטר מעל המקום שבו אמורה להתבצע העבודה, אותו מקום שצה"ל
אמר ששם אנחנו הולכים לבצע עבודה, אנחנו רואים בשורה מאד מסודרת, אזרחים, עיתונאים,
ביניהם יש חיילי צבא לבנון וחיילי או"ם.

הטרקטור יורד לגדר, בעצם מבצע את הפעולה כביכול הפשוטה הזו, כאשר מרחק כמה עשרות
מטרים מעליו עומד מפקד הגזרה, קצין מילואים בדרגת סא"ל, דב הררי זכרונו לברכה. איך שהכף
של הטרקטור עולה על הגדר כדי להוריד את העץ, מתחיל ירי. ירי של צלף שפוגע בדב הררי ז"ל, ועד
כמה שאני זוכר – הורג אותו במקום. צרורות ממקלעים, מהנשקים האישיים של חיילי צבא לבנון
שעמדו שם מעל הגבול וירי טילים נגד טנקים שהיו מכוונים כלפינו. אנחנו, באותו רגע, בדילמה,
כי יורים על כוחותינו, והיו גם פצועים מהירי הזה. המשימה שלנו, כל התכלית שלנו שם, הייתה
לאבטח, להשיב באש בדיוק במצב הזה, אבל אנחנו יודעים שאסור לנו לפגוע באזרחים חפים מפשע,
מה אנחנו עושים?
באותו רגע נדרשה ממני ומהמפקדים שלי שהיו שם, החלטה מאד מהירה, כי אם אתה לא יורה במי
שיורה בך, או שהוא ימשיך לירות או שהוא יברח ואחר כך הוא ימשיך לירות.
זיהינו מי ירה. האם ירינו עליו? בשלב הראשון לא. כי היו שם אזרחים כמובן, פשוט כך, זיהינו מי
ירה ולא ירינו עליו בחזרה. מה שכן, ירינו לעבר שתי עמדות שהיו שם שידענו שהן עמדות ששייכות
לצבא לבנון, שאת החיילים שלו זיהינו כאלה שמבצעים את הירי.

אחרי שירינו אש טנקים, שזו אש מאד משמעותית ומרתיעה, האזרחים באמת התחילו לברוח, ראינו
אזרחים רצים לבתים. ראינו חיילים, אותם חיילים שירו עלינו, רצים לאותם בתים של אזרחים
ובאמת לאותם בתים לא ביצענו ירי. חיילים רבים שמראש התמקמו בתוך אוכלוסייה אזרחית, כי
ידעו שהצבא שלנו לא יורה על אזרחים, הם בסוף יצאו משם בצורה בטוחה.
עד היום אני לא יודע להגיד אם זה מה שהיינו צריכים לעשות, אם זה היה נכון לפעול כך או לא נכון,
בסוף אני יודע שהמפקדים היו מרוצים מאיך שפעלנו ככוח האבטחה, אני שלם עם איך שפעלנו, אבל
הסיפור הזה של לדעת לייצר תגובה יחד עם המתח הזה של לשמור על חיים של חפים מפשע, הוא
נקודה מרכזית שליוותה אותי באותו רגע ומלווה אותי בעצם עד היום.