עדות מס : 95

זהירות על פני מהירות

עורב גולני

יצאנו למעצר של מישהו מאד בכיר. הורו לנו שלא לפגוע בו אם הוא לא מתנגד בנשק כי המידע שיש
לו בראש זה מידע מציל חיים עבורנו. אז אנחנו צריכים לוודא שכשאנחנו נגיד לו "אדון מוחמד תצא
מהבית" הוא לא בורח החוצה. אנחנו צריכים להיות בשליטה על כל ה-360 שסביב הבית וכדי שזה
יקרה אנחנו צריכים לשלוט על הבתים שמסביב, בתים של אנשים שאין להם קשר לבחורצ'יק.
אנחנו נכנסים לבית בצורה שקטה, מסבירים למשפחה את מה שקורה, אנחנו הצבא, יש לנו פעילות,
אנחנו מבקשים להתרכז בחדר הזה והזה, עושים בדיקה מהירה לראות שאין אמצעי לחימה ואין
טלפונים סלולריים שיוכלו בעצם להסגיר אותנו. אחד מהחיילים שומר עליהם וכל שאר הצוות עולה
לקומה הרביעית. בשלב זה אנחנו מחכים שכוח אחר יגיע מהצד השני וידווח שהוא ממוקם משתי
הצלעות האחרות של הבית, ואז בעצם אנחנו יודעים שהבית סגור, מוקף.
אני הייתי בקומה הרביעית. מגיע אלי אחד החיילים מלמטה ואומר לי בוא תרד למטה, אחד מבני
המשפחה לא חש בטוב, צריך לראות בית חולים. אני יורד למטה ורואה מה הסיפור. מדובר בסב
המשפחה, משפחה שגרה ביחד כחמולה, דופק לא סדיר, נשימות כבדות וזיעה קרה במצח, לא צריך
להיות איזה קרדיולוג כדי להבין שהבן אדם הזה צריך להגיע לבית חולים והחובש הקרבי שנמצא
אתנו לא יכול לעזור לו. עולים בקשר מול הרופא הגדודי, מסבירים לו בדיוק את המצב וגם הרופא
אומר לנו, "צריך לפנות אותו, תנסו כמה שיותר זריז להגיע למצב שהבית מכותר 360 כדי שאם תפנו
אותו ויחשפו אתכם, הפעילות המבצעית לא תיפגע".
חשוב להבין, למי שלא מכיר את הסיטואציה: אי אפשר להתקשר לסהר האדום, אי אפשר לפנות
אותו לבית חולים פלסטיני כי בסופו של דבר, ברגע שהוא יגיע הוא יגיד "הצבא אצלי בבית" במזיד
או בשוגג – ואתה נחשפת. ולכן זה רק פינוי שלך, על בסיס הכוח שלך, לבית חולים ישראלי ואחרי
זה, כשייגמר הכל, יחזירו אותו לבית חולים בשכם.
המצב עכשיו הוא שאנחנו צריכים לקחת החלטה מאד משמעותית, כי בצבא יש עיקרון מאד
פשוט: "זהירות על פני מהירות". זאת אומרת, אני יכול ללכת, לדוגמה, מהקיר הזה לקיר ממול
במשך שעה ואף אחד לא ישמע אותי כי אני אעשה את זה צעד אחרי צעד, לאט ובדממה, אני יכול
גם לעשות את זה בשלוש שניות של ריצה, אבל כנראה שאז אני אעשה רעש. העיקרון הזה בא לידי
ביטוי כשאתה הולך אל היעד, הסיבה שהכוחות האחרים התעכבו היא שהם נקטו אמצעי זהירות
ולא מיהרו.

עכשיו, כשיש לי פה מישהו עם בעיה לבבית, ואני צריך לבקש מהכוחות האחרים "חבר'ה תזדרזו",
המשמעות של זה היא שאולי הם ייחשפו, אולי יקרה פה משהו. אבל זה סיכון מחושב שאנחנו
לוקחים כי אנחנו מבינים שיש פה מישהו שצריך להגיע לבית חולים בהקדם האפשרי. זה לא משהו
שאפשר לשים לו פלסטר ולהגיד לו טוב, עוד 4 שעות כשתיגמר הפעילות ניקח אותו.
באמת זה מה שקורה. אנחנו מבקשים משאר הכוחות להתמקם בהקדם האפשרי, פותחים אלונקה
ומפנים אותו, שישה לוחמים.
אנחנו מצליחים בסופו של דבר לפנות אותו עד לאמבולנס הצבאי, שמפנה אותו לבילינסון ולחזור
חזרה לבית בלי נפגעים. אבל זה בדיעבד. זאת אומרת, מי שמכיר את הקסבה של שכם, יודע שלצאת
ולחזור את ה-200 – 300 מטר האלה לכל כיוון ב-3 בבוקר, כשאתה לא חייב, אחרי שהגעת אל הבית
ונכנסת אל הבית ואף אחד לא מצא אותך, זה משהו שכדאי להימנע ממנו.
זו סיטואציה שבה אתה מבין שאתה מנסה לעשות את הכי טוב כדי לעמוד במשימה, כי בסוף באת
לעצור מחבל ולא איזה ילד שתולה כרזות של הסתה, ומצד שני אתה מבין שאתה נמצא בבית של
משפחה שכל החטא שלה זה שהיא גרה בית לידו ואין לה שום קשר לדבר הזה.