עדות מס : 12

המחבל ניצל את המוסר שגדלתי עליו

גדוד נחשון, כפיר

בשנת 2005 ב-29 בדצמבר, הייתי חלק מצוות סיור בפיקודו של אורי בינמו ז"ל.
זה היה בחנוכה וקיבלנו התרעות על כוונת מחבלים לבצע פיגוע באחד ממופעי חנוכה.
אמרו לנו לבדוק רכבים שיוצאים מכיוון העיר טול-כרם לכיוון ישראל, בשביל לוודא שאין עליהם אמל"ח ואין עליהם שום
אמצעי שעלול לחשוף איזושהי כוונה לבצע פיגוע בשטח ישראל. זה היה כשהיינו במהלך סיור. היינו
אני, אורי, נהג ועוד חייל. קצת לפני השעה 9 קיבלנו את ההתרעה. בשעה 9 הקמנו מחסום ביציאה
מהעיר טול-כרם ושם החלטנו שבמקום למקם את המחסום של הסיור קרוב למחסום הגדול, שנקרא
מחסום 407 ,נמקם את החסם שלנו יותר פנימה, יותר לכיוון העיר, כי יש שם התפצלות של כבישים
שמובילה לעיר קלקיליה וגם משם אפשר לברוח ולבצע פיגוע.
הקמנו את החסם ואורי פיצל את הכוח. אני ואורי בדקנו רכבים ושני החיילים האחרים נשלחו
לכיוון קצת יותר מזרחי מאתנו בשביל שהם יוכלו לתצפת ולאבטח פריפריאלית. כלומר, אבטחה
היקפית כזו, למקרה שיש מישהו שעלול לפגוע מרחוק במחסום בצורה כלשהי בזמן הבידוק שאנחנו
מבצעים.
מהלך הבידוק הוא ככה, פעם אני בודק ופעם אורי בודק, בזמן שאחד בודק, השני מאבטח. בדקנו
ככה רכבים, בהתחלה אני בדקתי ואז אורי בדק. אחת ההתרעות שקיבלנו הייתה לבדוק בתעודות
זהות שמדובר בשנת לידה 76 ,'כי זו ככל הנראה שנת הלידה של המחבל שעלתה במודיעין שהיינו
צריכים לוודא אותה. אז לפי המידע הזה בדקנו רכבים.
במהלך הבידוק במחסום הגיעה מונית פלסטינית. זה היה התור של אורי לבדוק את הרכבים ואני
אבטחתי אותו. אורי לקח מהם את תעודות הזהות ומעביר לי לאחור לבדיקה, אני מסתכל ואני
רואה שיש את ה-76 ,אני עולה בקשר מול החמ"ל ובעצם שם הם מאמתים לי שצריך לבדוק את
הרכב הזה בצורה קפדנית. אני מזכיר, היו שם 8 נוסעים.
החזרנו את תעודות הזהות, ביקשנו מהם לצאת מהרכב ואורי העמיד אותם בשורה, את נוסעי הרכב,
אחד ליד השני. בדק את הנוסע הראשון, לא היה שום דבר, הוא היה נקי, ביקשנו ממנו להרים חולצה
כדי שנראה שאין עליו שום מטען, סכין, משהו שהוא יכול לבצע אתו פיגוע.

השלושה הראשונים היו נקיים, בלי שום נשק ובלי שום אמצעי לחימה עליהם. הבן אדם הרביעי
זה היה מחבל בעצם, מחבל מתאבד. הוא לבש עליו מעיל עור, וכשאורי בא לבדוק אותו אז עלה לי
ישר החשד שמדובר במחבל. אני לא יכולתי… לא חשד ודאי של מאה אחוז, אבל ממש אינטואיציה.
אינטואיציה והרגשה שמדובר במחבל, כי היה יום חם מאד באותו יום והוא גם לבש מעיל עור מפוצץ,
לא רק שמעיל עור אלא מעיל עור שניפח אותו מאד. הוא התנהג מאד מוזר, מאד, תנועות הגוף שלו
והמבט שלו בעיניים, אתה פשוט רואה שמדובר כנראה בלא משהו שגרתי, לא משהו שאתה נתקל
בו כל יום. אז אני, מהאינסטינקט, כיוונתי לו נשק לפנים, ואני מסתכל עליו ו… ואני לא יורה, אני
לא יורה כי אני… אני חייל בסך הכל, אני החייל המאבטח ואורי זה המפקד שלי, אני לא מבצע שום
פעולות בלי שאני מקבל עליהן אישור. אין דבר כזה אתה לא עושה מה שאתה רוצה. ואורי מסתכל
עלי ותוך כדי נוצר בינינו דיאלוג, דיאלוג של כמה שניות לפני שהוא… לפני שהמחבל התפוצץ ואורי
נהרג… כמה שניות לפני כן אני פשוט מסתכל והוא אומר לי "אתה לא יורה".
אמרתי לו "אבל הוא… הוא חשוד, הוא מלחיץ אותי…".
"אתה לא יורה! שום דבר, אין סיכוי שאתה יורה"
אני לא אשקר, בתוך תוכי רציתי לירות, למה? כי אני ידעתי ש… כי הייתה לי הרגשה, אינטואיציה
מאד חזקה שמדובר במחבל, והסתכלתי לו בפנים, ואני מסתכל לבן אדם בעיניים, אני מסתכל על
התנועות גוף שלו ואני מסתכל על איך שהוא מגיב לפקודות שלנו, ואחרי הדיאלוג שלנו אורי מסתובב
למחבל ואז הוא פוקד עליו להוריד את החולצה, המחבל נוגע לעצמו במעיל ככה ואז מתפוצץ.
אורי נהרג, אורי הועף למרחק ונהרג, אני הועפתי לצד השני, הייתי במרחק טיפה יותר רחוק מאורי
אז לא הייתי בטווח של הפיצוץ, הייתי בטווח של ההדף יותר. נפצעתי מאד קשה, הייתי שרוע על
הרצפה, מדמם, שרוף, כל הגוף שלי מלא ברסיסים, מלא בחתכים. אני מסתכל על הרגל שלי, היא
מרוסקת לגמרי, הרגל השנייה מלאה ברסיסים, כל הווסט שלי מלא ברסיסים, ואחרי האירוע הזה,
אחרי הפיצוץ, זה לקח כמה שניות, ממש… כמה שניות של מסך לבן, של… אני רואה רק אבק ומריח
ריח של בשר שרוף מולי, מה שקרה זה שאחר כך שני החיילים האחרים הגיעו לקחת אותי, לגרור
אותי למקום מבטחים.
הייתה לי פה דילמה אם לירות או לא לירות, ואני הלכתי עם הפקודות של הצבא. פעלתי לפי מה
שהיה צריך לעשות במסגרת של הצבא. אני כחייל אסור לי לירות אם אני לא מזהה אמצעי וכוונה.
כל עוד אני לא רואה את זה בוודאות, כל עוד זה מוסתר ואין לי את האפשרות לגלות את זה, אז אני
לא יורה, למרות שמאד רציתי לירות ומאד רציתי לפגוע.

אני… חלק מהפציעה שלי זה הלם קרב, והלם קרב על רגשות אשם, המון רגשות אשם יש לי על זה
שאני לא יריתי ולמרות כל זה אני חושב ש… גם במבט לאחור הייתי פועל באותה צורה. באותה
צורה, זאת אומרת שאני לוקח את המוסר הצבאי שאני התחנכתי עליו כחייל ומיישם אותו בשטח,
כלומר, אני לא מפר פקודה ואני לא עושה ככל העולה על רוחי.
בגלל המוסר הזה ובגלל המוסר שאני גדלתי עליו ולפיו התחנכתי בצבא קרה מה שקרה. המחבל
ניצל את זה והתפוצץ, כי כנראה… כנראה הוא שיער שלא יירו בו. זה אני לא יכול לדעת לעולם, אבל
אם הייתי יורה אז היום יכול להיות שהייתי… שלא הייתי פצוע ואורי היה חי. אני לא אוהב לדבר
בדיעבד, על מה שהייתי עושה ומה לא הייתי עושה, אבל אם הייתי יורה, וזה לא היה מחבל, וזה
היה סתם איזה אזרח רגיל כלשהו, אז הייתי אני הופך למחבל במוסר הצבאי, במוסר שצה"ל פועל
לפיו.