עדות מס : 139

החיים היו בלתי אפשריים, והייתי שם

גדוד 202, צנחנים

אנחנו יצאנו מעזה ב-2005 .היה תהליך של התנתקות – אין שם יישובים, בניגוד לאיו"ש, אין יישובים
אזרחיים בעזה והכל זה בעצם פלסטינים. עם הזמן התחיל תהליך הדרגתי של ירי מרצועת עזה לעבר
ישראל של רקטות, מרגמות, טילים, תקיפות על הגדר, מטענים וכו' .
אני, בחצי השנה שלפני הכניסה )לעזה, במבצע "עופרת יצוקה"( הייתי על הגדר. שמרתי על היישובים,
הייתי ביישוב נחל עוז, כפר עזה, ובעצם ראיתי את האסקלציה שקרתה בחצי שנה האחרונה כאשר
המחיה ביישובים הייתה בלתי אפשרית. ברמה הזאת.
עשרות מרגמות ביום. בשבוע – מאות. אי אפשר היה להתנהל לאורך הגדר ולאורך הגבול, גם לא
חקלאים. הם ירו, היו המון מטענים, הכל היה בעצם בפיקוח מרחוק, הכל היה עם תצפיות. הייתה
המון תנועה על הגדר, הרבה ניסיונות חדירה, עד רמה שהחיים היו על גבול הבלתי אפשריים.
בדיעבד אני יכול להגיד את זה יותר טוב משהייתי שם, כי כשאתה שם בתור חייל אתה פחות מבין.
מה שקרה כתוצאה מזה היה מבצע "עופרת יצוקה", שבמהלכו צה"ל נכנס בפריסה מאד רחבה לתוך
רצועת עזה, כמה קילומטרים מהגדר לכל אורך הרצועה, ובעצם חתר למגע עם לוחמי החמאס.
המבצע בעצם בא לעצור את ההידרדרות ברצועת עזה ולעצור את התקיפות, את ירי הטילים לעבר
יישובי ישראל, החל מהיישובים הקרובים לעזה ועד תל אביב, לצורך העניין.
חשוב להבין בנקודה הזו, שבניגוד לפעילות היום-יום, בניגוד לבט"ש, בניגוד לכניסות לבתים,
ומעצרים ושמירות, פה אנחנו מדברים על לחימה, פה אנחנו מדברים על כניסה באש, עם סיכון
גבוה לחיילים. אנחנו מדברים על מטוסים, אנחנו מדברים על טנקים, אנחנו מדברים על תנועות של
חטיבות שנעות עם כוח אש לתוך שטח סבוך שהייתה בו במקור אוכלוסייה אזרחית שדרשו מהם
להתפנות וכל מי שנשאר – יודע שהצבא נכנס. בוודאות. זה קרה בפלאיירים, זה קרה בכריזה וזה
היה מאד ברור. כלומר, מהרגע שהתחילה הלחימה עד הרגע שנכנסנו עברו שבועיים. חשוב להדגיש
את זה כי הכניסה היא כניסה מאד מורכבת, כניסה עם המון אש, המון טילים, המון ירי בטנקים,
וכשטנק נכנס… הוא נכנס. הוא לא מחפש איזו דרך נוחה, הוא פשוט דורס את דרכו קדימה ו… כל
האזרחים בעצם הלכו, דילגו לאחור ואנחנו נכנסנו. ומי שנשאר בעצם רצה להתעמת אתנו ובחר
להתעמת אתנו.

התהליך הזה הוא תהליך מאד מורכב, כי אמנם אתה נכנס באש במטרה, בראש ובראשונה,
לשמור על החיילים, כי אם אתה לא תיכנס באש אז הם יתקפו אותך. אבל, כשאתה נכנס באש אתה
אוטומטית הורס… דברים נהרסים, ואתה צריך לעשות את זה בצורה שהיא מצד אחד לא מוגזמת,
מצד שני אתה צריך להיזהר לא לסכן את החיילים שלך. אתה לא יכול לוותר על הכניסה או להיכנס
בצורה חשאית כי לא מדובר בחוליה, אלא בחטיבה
. אתה מאד בולט והאינטרס של החמאס זה
לפגוע בכמה שיותר חיילים, בטח בירי, אבל גם בצורת חטיפת חייל. ברגע שאתה לא נכנס באש הם
יכולים לחכות לך, והם מחכים לך.
בתור חייל, הייתי צריך להיכנס לבית שהמח"ט מובטח עליו. אני שומר עליו, אני בעצם נכנס עם
הכוח שלי ואז אנחנו יוצרים לו את העמדה שבה הוא מנהל את כל הכוחות האלה שעליהם דיברתי
עד עכשיו.
הכניסה הזו היא כניסה באש. הבית שאתה נכנס אליו הוא בית של משפחה שברחה משם. אני לא
רוצה להרוס את הבית, אין לי אינטרס כזה, המשפחה הזאת לא עשתה לי כלום. מצד שני, יש בתים
שמולכדו במהלך הנטישה שלהם – דלת הכניסה מולכדה, בפנים הוא ממולכד. יש מקרים שבהם
חיילים נכנסו לבית והיו צריכים לצאת ממנו כי הבית היה ממולכד.
גם אחרי שכבר נכנסת לבית, יש תהליך של חישוף מסביב לבית. הבית הופך להיות עמדה מוגנת, עם
חיילים ששומרים עליו מסביב לשעון, שומרים על המח"ט, שומרים על עצמם.
עכשיו, בוודאות אתה פוגע לאנשים במחיה שלהם. חלק מהאנשים יחזרו לבתים שלא נראו כמו
שהם השאירו אותם ולא כי אתה הורס אותם במזיד ולא כי אתה מנסה לגרום לנזק לאוכלוסייה
אזרחית. אתה מנסה לעשות את המינימום שאתה יכול, וזה בראש שלך, וזה בטח בראש של המח"ט,
אני אומר, גם כי אני ראיתי את זה, באופן אישי. אתה עושה את המקסימום שאתה יכול כדי לשמור
על החיילים במינימום נזק לבית בו אתה נמצא, וזה איזון מאד מורכב שעל פני השטח שכולל, כמו
שאמרתי קודם, חישוף והרס במטרה ליצור שטח הגנתי שאתה יכול לשמור עליו בצורה בריאה. אתה
מנסה לצמצם את הכוחות כמה שיותר, אנחנו מנסים לשמור את הכוחות שלנו צמודים, גם אני את
החיילים שלי, אבל איפה שאני נמצא אני אעשה כל מה שאני צריך כדי לשמור עליהם
. אני אשבור
חלקים בבית כדי לייצר בהם עמדות. אני אהרוס עצים שנמצאים בחוץ כדי שלא יוכלו להתגנב אלי
כי זו מלחמה ויכולים להתגנב לוחמים עד לעצים. ואם אני צריך אני גם אהרוס עמדה ששולטת עלי
בבית ליד כי יש סיכון ממשי לכוח שלי.
נכון שאני לא אעשה שום דבר מהדברים האלה אם אני לא חייב, אבל זו לחימה וזה ההבדל בין שגרה
לחירום בעצם, כי פה אנחנו כן נשתמש בכוחות שיש לנו כי אין ברירה אחרת.

כחלק מהתפקיד שלי כסיוע למח"ט, היינו צריכים להכווין כוחות של אש, כוחות של חיל האוויר
וכוחות שריון. הבעיה מתחילה בזה שזה התפקיד שלך. כלומר, אתה צריך לאתר את השיגור הזה
ואתה צריך למנוע… כל טיל כזה שיוצא הוא טיל שפוגע באוכלוסייה אזרחית. הוא טיל שנורה בצורה
חד משמעית ולא משתמעת לשתי פנים לעבר עיר ישראלית, אז זו המטרה שלך, שהם יפסיקו עם
הירי הזה כי הם יורים על משפחות.
אבל אתה רואה ירי ואתה מכווין אותם, אבל הירי… אתה מסתכל עליו מקילומטר וחצי, הוא ירה
את זה מאיזו חצר של בית, מגג של בית, מגינה, מפתח של חלון הם יכולים לירות. הכל יכול להיות.
אתה רואה את השיגור. אתה לא עומד לידו מטר, אתה עומד קילומטר משם, בעמדת תצפית גבוהה
ואתה צריך להחליט. בדרך כלל זה עניין של 5-10 שניות האם לירות על המטרה הזו או לא לירות.
מצד שני, כמו שאמרתי, האלטרנטיבה לאפשר ירי כזה לישראל היא לא אפשרות ממשית לחייל,
ולכן יש פה דילמה בסיסית שאתה מתמודד איתה בכל פעם מחדש, כל ירי כזה מחדש. לפעמים אתה
מחליט לתקוף, לתת את הקואורדינטות לתקיפה, ולפעמים לא, אבל אין לזה תשובה ברורה. אין
לזה תשובה חד משמעית ואני לא יודע היום, בדיעבד, אם עשיתי יותר נכון או פחות נכון. אבל אין
לי… אני לפחות הרגשתי שלא הייתה בנקודה הזו איזושהי ברירה אחרת.
אני יכול להגיד שזה מכנה משותף של כל מה שדיברתי עליו, שבו אנחנו כחיילים נכנסים לסיטואציות
מאד מורכבות מוסרית, ערכית, אבל מאד פשוטות ברמה החיילית. אני, כחייל, יש לי תפקיד שאותו
אני מבצע. המטרה שלי היא לבצע אותו בצורה הטובה ביותר עם מינימום פגיעה כלפי אוכלוסייה
אזרחית, חפים מפשע, מי שלא מעורב ישיר, וזה נכון בכל פעולה שאני עושה. העצימות שלי היא
בהתאם לסכנה ועוצמת הפגיעה שיכולה להיות לצד שלי ופה זה משתנה בין מקום למקום.