עדות מס : 149

במקום להציע עזרה, הם הסתכלו וצחקו

גדוד דוכיפת, חטיבת כפיר

אנחנו מדברים על גזרת גוש עציון, שלהי "צוק איתן". טיפה אחרי המבצע חזרנו מרצועת עזה לתפוס
את הגזרה הזו ואנחנו הגדוד המרכזי.
המפקד, יונתן אהרוני, מתכונן לצאת למשימה. המשימה שלו היא להגן על הציר. הוא לא יכול לבצע
את זה מעמדת השמירה, הוא צריך להיות מקדימה בגלל שהבתים סמוכים מאד לציר. ישנם בתים
שיושבים ממש על הכביש עצמו, ופשוט מספיק שיורדים ליד הבית הראשון, מרימים אבן, פוגעים
בכל רכב שעובר, בורחים לבתים ונעלמים. לכן, מה שהלוחמים עושים, הם הולכים קדימה, נכנסים
לקו בתים ראשון, שני, שאם תהיינה זריקות אבנים, הן תהיינה על הלוחמים ולא על הציר.
הוא מחכה מעבר לשול להזדמנות לחצות את הכביש, לפתע מגיח רכב מסחרי, ממש סוטה בכוונה
מהדרך, פוגע בהם בעוצמה, מצליח איכשהו להתחמק ממעקה הבטיחות ובורח לתוך מחנה הפליטים
אל-ערוב. את זה אני יודע בדיעבד, כשמצאנו שם אחר כך את הרכב, שם הוא נוטש את הרכב ונעלם.
מה שקורה בעצם – הלוחמים נפגעו, שרועים פצועים על הכביש ואני מקבל שיחה, אני נמצא במרחק
של 4 דקות נסיעה משם, שהיה איזשהו פיגוע דריסה ליד הפילבוקס. אני כמובן ממהר להגיע לנקודה.
אני זוכר שאני יורד מהרכב, אני הראשון בשטח, אני רואה את יונתן המפקד ככה שעון על החומה,
מחזיק את החזה.
אני אומר לו, "יונתן מה קרה?".
הוא אומר, "רכב דרס אותנו".
אמרתי לו, "מה אתך?".
"כואב לי וקצת קשה לי לנשום".
אמרתי לו, "איפה שאר הלוחמים?".
ראיתי לוחם לידו, לוחם נוסף שנראה שהוא חטף איזושהי פגיעה באגן.
אני אומר לו, "אוקיי, איפה הלוחם השלישי? אלהין טגניה, איפה הוא?".
הוא אומר לי, "אני לא יודע".
חושך, תנועת רכבים לידי, אין לי מושג מה קורה. מחפש לוחם בשטח. ממשיך להסתובב, מוצא
אותו אחרי 10 מטרים זרוק בתוך תעלה. אני זוכר שממבט ראשון, כשאני נכנס לתוך התעלה ורואה
אותו שרוע בתנוחה לא פשוטה, לא טבעית, חשבתי שאיבדתי אותו. באותו רגע המחשבות רצות
בראש. אני מנסה ככה לדבר אתו.
אני זוכר שאני תופס לו את היד ואני אומר לו, "אלהין, אם אתה שומע אותי תלחץ לי את היד".
אני רואה שברגל שלו יש שבר פתוח, הוא סובל נורא. הוא לוחץ לי ככה את היד, הוא לא יכול
לדבר וכל הפנים שלו מגואלות בדם. בדיעבד אני יודע שגם היו לו שברים בעצמות הלסת ובארובות
העיניים.
אני אומר לו, "תחזיק מעמד אנחנו מזעיקים כרגע עזרה".
אני זוכר שאפילו לא התעסקתי במרדף באותו רגע, עסקתי רק בלהחזיק את הלוחמים.
האירוע נמשך. מפנים את הפצועים. לוחמים מגיעים לשטח ואני מתחיל בסריקות. באותו רגע
האווירה היא מאד טעונה. אני מבין, ואני מקבל החלטה שאת המחלקה של אותו מ"מ שנפגע, יונתן,
אני לא משתף בפעילות. האמוציות והרגש משתלטים ואני לא רוצה שזה יפגע בשיקול הדעת.
אני ככה תופס את האנשים, אוסף אותם קרוב אלי ובדקה וחצי של תדריך אני מסביר להם שעברנו
אירוע קשה, אירוע טראומטי ועכשיו אנחנו צריכים להתאפס, לנסות לאתר, למצוא קצה חוט, קצוות
מידע של מה שקרה פה, לנסות לסגור מעגל ולתפוס את אותו מפגע.
אגב, אני יודע להגיד לך שבאותו שלב, כשהם נפגעו, בעלי החנויות שנמצאים ממול, לא רק שישבו ולא
נקפו אצבע, הם ישבו, הסתכלו, הצביעו וצחקו. זה, אני יודע, צרב מאד ליונתן. דיברתי אתו לימים.
תקופה ארוכה הוא היה בתרדמת. כשהוא חזר להכרה וכשהוא חזר לעצמו לאט לאט, הוא אומר לי
שמה שהוא לא ישכח לעולם זה את הפרצופים שלהם ואת המבט שלהם. במקום להזעיק עזרה הם
פשוט הסתכלו עליהם וצחקו, ואלה אנשים שהיינו אתם בקשר יומיומי, שישבו מול העמדה שלנו.
הרגשתי את הרוע, הרגשתי את הכאב ולא יכולתי לעשות כלום, ואני עכשיו צריך להתמודד עם זה
בשטח ולבצע את המשימה, עם כל הלחצים, עם כל הקושי, עם הלוחמים, להפריד בין מה שחווינו
עכשיו והתחושות הקשות, לבין הצורה שבה אני מבצע את המשימה.