עדות מס : 107

אתה יודע שזה שאלה של זמן, ברור לך שזה יגיע מתישהו

עורב גבעתי

בתוך התקופה הזו שאנחנו נמצאים במוצב בנחל עוז, בוקר, ערב, צהריים, ממש כל הזמן, אנחנו
יושבים בעמדות וממש שומעים חפירות. ממש כל הזמן, קשה לי לתאר את זה, רעש של חפירות.
אתה בעצם יושב ואתה לא יודע לאיפה להסתכל. קדימה? אחורה? הצידה? אין לך מושג מאיפה זה
יבוא. אתה יודע שזו שאלה של זמן, ברור לך שזה יגיע, וזה מצב שהוא לא הגיוני, גם עבור עצמי אבל
גם… איך אני משרה על החיילים שלי אווירה שפויה בסיטואציה כזו?
בדיעבד אני יודע להגיד שהמנהרה הזו גם מומשה. בשעה שאנחנו היינו בפעילות בתוך הרצועה שמענו
שהמנהרה הזו מומשה. כשאני אומר מנהרה, אני מתכוון בעצם לחוליה של חמאס שבעצם יושבת
כמה חודשים, אולי כמה שנים, אני לא יודע איך הם עושים את זה, יושבת וחופרת באדמה ממש כמו
עכברים, כשכל המטרה שלהם זה לצאת בתוך שטח מדינת ישראל ולתפוס קורבן. לא אכפת להם
אם זה יהיה גן ילדים, לא אכפת להם אם זו תהיה אמא בהריון, אבא, ילד, חייל. לא אכפת להם.
המטרה שלהם היא לעבור את הגדר ולהגיע פנימה. מבחינתם זה משתלם. העבודה הזו משתלמת
כי הם יודעים שבסוף הם יגיעו וזו המטרה שלהם. במקרה הזה באמת היה כוח של קורס מ"כים
שהצליח לפגוע בהם בסופו של דבר.

אז מצד אחד הכרנו את המנהרה הזו בעצם בלי להכיר אותה באמת, כי שמענו אותה, ומצד שני חברים
שלנו וחיילים שלי שהיו בקורס מ"כים עשו קו באותה גזרה. אז אתה נמצא בלחימה בתוך הרצועה
והמנהרה יוצאת בתוך שטח ישראל ואתה לא יודע מה שלום החייל שלך שהיה בכוח שהתעמת עם
החוליה הזו, למרות שבעצם הוא לא ממש לוחם כרגע, הוא תופס קו.
שוב, אתה בלחימה בתוך הרצועה, אבל אתה זה שנמצא בריא ושלם, והוא, שנמצא בשטח ישראל,
כביכול מחוץ לאזור הקרבות, הוא זה שאתה דואג לו ולא יודע מה קורה אתו. פסיכולוגית – קשה
להבין את הסיטואציה הזו.