עדות מס : 55

אני זוכר את המבט בעיניים של הילדים הקטנים

גדוד קרן, תותחנים

זה היה מעצר של אב משפחה, אני זוכר שזו הייתה משפחה מרובת ילדים, זה משהו שאני לא אשכח.
זה היה המעצר הראשון שלי באחד הכפרים סביב קלקיליה, אמצע הלילה, המון ילדות וילדים
קטנים. מכל הסיפור הזה אני בעיקר זוכר את הכניסה ואת המבט של הילדים בעיניים. הייתה לי
שנייה של הססנות, למה אני עושה את זה? כי ללא ספק רואים את הפחד של הילדים וללא ספק אני
כאן הדמות הרעה.
אבל באותו רגע גם הרגשתי כאילו יום יבוא והם יבינו למה עשיתי את מה שעשיתי וכרגע אני אעשה
את הכל כמה שיותר מקצועי וערכי, במילים אחרות. השארתי שני חיילים שאני סומך עליהם כדי
שיהיו עם המשפחה, ירגיעו אותם, ידאגו להם למה שהם צריכים וגם יפרידו בין המעצר לבין הילדים
שכמה שפחות יראו מה קורה. היום אני כבר בן 28 ומבין הרבה יותר, אבל ילד בן 21 שצריך להבין
את האחריות שיש לו. מצד אחד לא לסכן את החיילים שלו ומצד שני לשמור גם על האזרחים האלו,
לא רק פיזית, אלא גם למנוע מהם מראות שאנחנו יודעים שבעתיד עלולים לחזור אלינו בדרך זו או
אחרת, להשתדל שלא להגביר ולתדלק את השנאה שגם ככה קיימת אצלם.
זאת אומרת, אם יש אפשרות לשמור על האיזון הזה, אז זה משהו שאנחנו לגמרי מחויבים אליו.
לשמחתי, בהמשך הדרך פיקדתי בקורס קצינים וזכיתי ללמד בדיוק את המשוואות האלו, שהן לא
שחור ולבן ובחיים לא יהיו שחור ולבן. אנשים צריכים להפעיל את שיקול הדעת שלהם, שרוח צה"ל
והקוד האתי ישבו עמוק בתוך הראש שלהם.
צריך לדעת לשלב אותו במבצעים מבלי לסכן את הכוחות שלנו. לעמוד במשימה ועדיין לשמור על
אמות המוסר שלנו – זה החוסן שלנו גם בצבא. גם כשאנחנו משתחררים הוא שומר עלינו שפוי
ים.