עדות מס : 113

אנחנו מקבלים מודיעין שאמורה להגיע ולתפוצץ על כוחות צה"ל

גדוד 202, צנחנים

לאורך כל מבצע "עופרת יצוקה", בכל יום בשעה מסוימת היה מה שנקרא "מסדרון הומניטרי".
זאת אומרת שאנחנו, כחיילים, מפנים דרך מסוימת שידועה לכל התושבים, שהם יכולים לעבור בה
בבטחה, להעביר אמבולנסים, להעביר רכבים, במטרה לתת לאוכלוסייה האזרחית זמן להתאושש
או להתארגן. זה משהו שהיה מסודר ומוכר ואנחנו עשינו את זה במשך כל התקופה. כל יום היו
למעשה מספר שעות שהוקדשו למסדרון ההומניטרי.
באחד הימים, בתור קצין, אני מפקח על המסדרון הזה ואנחנו מקבלים מודיעין על זה שאמורה להגיע
אישה ולהתפוצץ על כוחות צה"ל. מידע מאד מדויק, הוא בדרך כלל אמין. באותו זמן המסדרון
ההומניטרי היה פתוח ואני רואה, באופן אישי, נשים ומבוגרים וילדים עוברים במסדרון הזה ומאד
קשה להבדיל ולזהות את אותו בן אדם, או אותה אישה שאמורה לעבור ולסכן את הכוחות שלי.
עמדה בפני הדילמה: מצד אחד, האם לתת להם לעבור ולסכן באופן אישי את החיילים שלי ולגרום
למצב שהם ייפגעו, כי ברגע שאני אתן להם לעבור, האישה הזו יכולה להגיע ולהתפוצץ. מצד שני,
כאדם שאחראי בשטח, כמפקד, יש את הרצון לתת לאוכלוסייה האזרחית זמן להתאושש ואת
המקום להתארגן, כי אני מאד מאמין שהדבר הזה הוא מוסרי ונכון.
זו דילמה לא פשוטה ובאופן טבעי כל החלטה שהייתי מקבל הייתה גם מקובלת על הדרגים הגבוהים
שמעלי. החלטתי שכן לתת להם לעבור כי אני באופן אישי מאמין שאמנם מלחמה היא אבסורד. זה
מצב מאד קשה לשני הצדדים, אבל יש את המקום לתת לאזרחים הלא מעורבים את הזמן להתאושש
ולהתארגן לקראת הבאות, שזה בעיניי דבר מוסרי ונכון על אף כל הקשיים האלה. כמובן שלא
התעלמתי מהמודיעין, עיביתי את העמדות והבאתי עוד חיילים לגזרה כדי שיתצפתו, שיחפשו נשים
חשודות, לוודא שאותה אישה לא עומדת לנצל את המסדרון ההומניטרי ולהתפוצץ על החיילים
שלנו.