עדות מס : 1

הם פשוט ירו עלינו בין הראשים של הילדים

חשבתי לעצמי שאני לא רוצה לירות חזרה בירי מסיבי כי הילדים עדין שם, אבל חמאס - להם לא היה אכפת, הם פשוט ירו עלינו בין הראשים של הילדים. הילדים מתרוצצים מסביב, שמחים, מחייכים, עשו את עבודתם, והחמאס פשוט יורה עלינו, בין הראשים של הילדים.

בשירות הצבאי שלי הייתי מפקד צוות בסיירת גולני, הובלתי חיילים וכוחות ללחימה בהרבה אזורים, בלבנון, ביו"ש ובעזה. לאחר מלחמת לבנון השנייה, האיום המרכזי על ישראל היה חמאס בעזה. חמאס ביצע תקיפות בלתי פוסקות של טילים ופצצות מרגמה על הערים והישובים סביב רצועת עזה. התפקיד שלי, כמפקד צוות, היה לעצור את הירי הזה שבוצע בעיקר מאזורים חקלאיים ממזרח ומצפון לעיר עזה. זכור לי שאחד ממנהיגי החמאס אמר אז לגבינו החיילים: "כשאתם החיילים תיכנסו לעזה, לא תמצאו את עצמכם נלחמים רק נגד כמה אלפי חיילי התנגדות של חמאס, אלא תמצאו את עצמכם נלחמים נגד מיליון וחצי אנשים שאוהבים מוות יותר מאשר את החיים, שרוצים להיות שאהידים, שרוצים להקריב את עצמם". כך הוא אמר וכך באמת הרגשתי, שאנחנו נלחמים נגד העיר כולה ולא רק נגד הטרוריסטים.

 

נכנסנו לעזה לביצוע המשימה בערך ב-1 או 2 לפנות בוקר, שפופים וזהירים בין עצי הזית. איתרנו את נקודת שיגור טילים המיועדת, במרכז השכונה, והצבנו מארב במטע הזיתים הסמוך. חיכינו כל הלילה, ואז, בערך ב-5 לפנות בוקר התגלינו. האיכרים הראשונים של הבוקר כנראה הבינו שאנחנו שם, אולי ראו את העקבות שלנו מהגדר. בכל אופן הם הבינו שיש חיילים בתוך עזה מסביב לסג'עיה והזעיקו את החמאס כמובן. ואז, ב-5:30 לפנות בוקר ראיתי קבוצת ילדים, כ-10- 15 ילדים, בני לא יותר מ6 או 7 מתרוצצים מסביב למטעים ולא ממש הבנתי מה הם עושים שם. למה שהם ישלחו ילדים? בדיעבד הבנתי, שילדים הם כ"כ נמוכים, הם למעשה נמוכים יותר מהחלק המאסיבי של העץ עם הענפים והעלים, ואז הם יכולים לרוץ במטעים ולחפש אותנו.

לקח לילדים כ- 10 עד 15 דקות למצוא אותנו. כשהם מצאו אותנו הם שמחו, התחילו להצביע עלינו, לצעוק ולחייך, לשמוח על הצלחתם. פחות מדקה לאחר מכן, התחלנו לספוג אש מקלעים וקלאצ'ניקובים, כל זה כשהילדים עוד שם. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאני לא רוצה לירות חזרה בירי מסיבי כי הילדים עדין שם, אבל חמאס – להם לא היה אכפת, הם פשוט ירו עלינו בין הראשים של הילדים. הילדים מתרוצצים מסביב, שמחים, מחייכים, עשו את עבודתם, והחמאס פשוט יורה עלינו, בין הראשים של הילדים. תפסנו מחסה, התחבאנו מאחורי העצים, ואז אחרי בערך שתי דקות, התחילו לעוף עלינו טילי RPG. בשלב הזה היינו חייבים לצאת משם, אז הלכנו מאחורי אחד הבניינים, והתחלנו להילחם בחזרה.

מה שאני באמת זוכר מאותו היום, זו ההבנה שלי שאני באמת לא נלחם רק נגד החמאס, אלא נגד כל העיר, ושנית, עד כמה החמאס מצליח לגייס את כל אזרחי עזה ללחימה נגדנו, כולל ילדים. חמאס שולח ילדים מול חיילים חמושים על מנת לגלות אותם ואז מתחיל להילחם, כשהילדים עדיין שם. אנחנו נכנסים לעזה כדי להגן על אזרחי ישראל שגרים בקיבוצים ובמושבים, כדי להגן על הילדים שלהם ועל משפחותיהם. חמאס מנגד, משתמשים בילדים שלהם, במטרה להילחם בנו. זה לא נתפס שאנחנו הולכים לקו הקדמי כדי להגן על החבר'ה שלנו, והם שולחים את הילדים שלהם מולנו.