בדיעבד ההתעלפות הייתה הצגה אחת גדולה

זה קרה לקראת סוף השירות שלי, לאחר פיגוע בקו 19 בירושלים. מחבל מתאבד שעלה לאוטובוס פוצץ את עצמו, 11 אנשים נהרגו ועשרות נפצעו, חמאס לקח אחריות על הפיגוע. לאחר מספר ימים המודיעין של צה"ל סגר מעגל על ראש החוליה שהיה מבית לחם. המשימה שלנו ביחידה הייתה לתפוס אותו. הפעילות עצמה הייתה מאוד מסובכת ומסוכנת. הגענו לבית שלו בשעות הצהריים, בהפתעה כמובן, ונכנסו פנימה. באחד החדרים ישבה אשתו של המחבל, הסבתא ושלושת הילדים. האישה נראתה בהריון בחודש מתקדם וכשהיא ראתה אותנו היא התעלפה, זה לפחות מה שחשבנו.

הייתי אז החובש של הצוות, ובאותו רגע לא היה לי אכפת אם היא אשתו של המחבל או לא, היא בן אדם ותפקידי היה לטפל בה. הוצאתי את הציוד של צוות החובשים, מדדתי דופק ונתתי לה מים. כל זה למרות שהרגשתי שיש סיכון על החיים שלי. ההנחה הייתה שיש עוד אנשים עם המחבל, בכירים כמו זה שבאנו לעצור בדרך לא עובדים לבד.

בדיעבד, ההתעלפות הייתה הצגה אחת גדולה. אשת המחבל פשוט רצתה ליצור המולה בשביל להתריע לבעלה על הפשיטה. בהתחלה היא דיברה וצעקה כל מיני דברים ופתאום היא שקטה. בגלל שהייתי רק חובש ולא רופא רציתי שרופא יבדוק אותה כדי שנהיה בטוחים במאה אחוז שהיא בסדר. הזמנו את הרופא שלנו ובזמן הזה עשינו חיפוש בבית, בדיעבד גילינו שהיה שם קיר כפול. הכל קרה מאוד מהר, מתוך אותו קיר כפול הגיח המחבל המבוקש וירה לכל הכיוונים. מספר לוחמים נפצעים כתוצאה מהירי ובניהם אני. כדור אחד פילח לי את העין ויצא בראש מאחורה וכדור שני פגע בחזה שלי ומשם המשיך ופגע בעמוד השדרה.

אני חי בנס. למעשה, אם לא הייתי מזמין רופא מתוך דאגה לאשתו של המחבל שהתחזתה למתעלפת, אני לא יודע אם הייתי שורד את הפציעה. בסופו של דבר מה שהציל אותי בשטח היה אותו רופא שהוקפץ בגלל אותה מתחזה, אך כשהגיע, ביצע בי פעולות מצילות חיים. לקח 20 דק עד שהגעתי לבית החולים הדסה אליו הגעתי במצב אנוש, ועד היום אני משותק מהחזה ומטה.